יום חמישי, 19 באפריל 2012

לא רק אפר ואבק

לא רק אפר ואבק

כשהייתי ילדה חשבתי ששואה זה 6,000,000 יהודים שמתו במשרפות, היו לי סיוטים בלילה, סיוטים בשחור לבן, פחדתי מהיום הזה, מהסרטים, אפילו מהצפירה. וכן, גם אני כמו אפילו ילדיי היום, לא הבדלתי בין יום השואה לבין יום הזיכרון, בשניהם עומדים בצפירה, ובוכים, ויש מתים. כשבגרתי, המשיכו ללמד אותנו בדיוק באותו אופן, על משרפות וזוועות וגטו, ובהמשך תולדות עם ישראל ושואת יהודי אירופה, למדנו מושגים- אייזנצגרופן, יודנראט, החכמנו, אבל זה עדיין נשאר בגדר יום שואה אחד, זוועות שאסור לשכוח, ויהודים נרדפים בכל זמן ובכל מקום. לימדו אותנו שהשואה היא של יהודי אירופה, ואני זוכרת שהרגשתי קנאה, קנאה בחבריי שהם דור שלישי לניצולים, זו השואה שלהם, להם יש סיפורים עצובים וזיכרונות, ומרוב רצון להיות חלק מזה, נאחזתי בסיפור על אבא של אבא שלי שעם פלישת הגרמנים לטוניס, נלקח לעבוד במחנה העבודה (כן, הם הגיעו גם לשם). שנים עד שהבנתי שהשואה היא שואה אנושית, שהיא רלוונטית גם ליהודים כמוני ממוצא מזרחי, לערבים, לנוצרים ובעצם לאנושות כולה, שזה לא סיפור שמצטמצם לרדיפת יהודים, זה סיפור על כתם שדבק בחברה האנושית כולה ששגתה, וצריך לזכור ולא לשכוח את אותן שגיאות, אותן טעויות, אותן תפיסות קיצוניות שהובילו לאסון בסדר גודל כזה כדי שלא ישובו עוד לעולם.

לשם כך כנראה שצריך לשנות את השיטה, וללמד שואה אחרת. להפסיק להשטיח את הנושא ל"לזכור ולא לשכוח", אלא להדגיש ולחקור את ה"למה"- "למה אסור לשכוח"? השואה משמשת עד היום במערכת החינוך כמיתוס, מיתוס להנצחת השנאה כלפי יהודים, לטיפוח רגשות קורבנות ולאומיות. העצמת הקשר שבין השואה ובין קיומה וביטחונה של מדינת ישראל, היא הרי מעוותת מיסודה, הפחד המתמיד שיהרגו אותנו, יכלו אותנו וישמידו אותנו, קיים לכל אורך ההיסטוריה היהודית, והשואה רק מתווספת לעוד שלל מיתוסים וסיפורי גבורה יהודית. באותה מידה השתמשה הציונות בסיפורי התנ"ך ומלחמות ישראל המתוארות בה, בדימויים היסטוריים כמו מלחמות המכבים ביוונים, ובסיפור מצדה, ותמיד יש צורר, רק השם שלו מתחלף- זה פרעה ועמלק, והמן, וכך גם היטלר... בלעדיהם, כך האמינה הציונות, לא היה לנו קשר למדינה הזו, בה לא חיינו 2,000 שנה. אבל מה לעשות שהשואה היא לא רק מיתוס, סיפור על רדיפת יהודים, והיא גם לא רק "שואת יהודי אירופה" (זה שמו המדויק של הקורס האקדמאי) הגיע הזמן שמערכת החינוך תתעדכן, ותכיר בכך השואה היא נושא רחב ועמוק ומורכב בהרבה, השואה היא צלקת עמוקה שטרם הגלידה בתולדות האנושות כולה, ולא רק בתולדות העם היהודי. זה נושא בעל משמעויות רבות ומורכבות, וחבל שאנו מלמדים רק על פן אחד, פן הרדיפה, המוות.

המסר הכי חשוב בעיני בלימודי שואה בהקשר הרחב שלה, הוא חינוך לשוויון ולאנושיות, לאהבת אדם, לחינוך נגד גזענות, חינוך להקשבה. השואה מלמדת אותנו על קורות המין האנושי בכלל, על הלקח שיש להפיק מההיסטוריה, על השואה הגלובאלית, הכלל עולמית. הערכים החשובים העולים מן העבר כמו נשכחו, או הוצנעו, איפה החינוך להומניטאריות, לשלום? היכן הדגשת העובדה שגזענות היא שורש כל רע, שכוחניות יש להוקיע מכל וכול, שלמיליטאריזם ולמלחמה לעולם תהיינה השלכות שליליות? נדמה שעשינו את ההפך מהמתבקש, במקום להבין שדם מביא עוד דם, אנחנו מקדשים את הדם שנשפך, ומביאים עלינו עוד ועוד ממנו. ומה על בחינת שאלות כמו איך מגיעה האנושות למצב שבו נרצחים חפים מפשע לעיני כל, על רקע דת ואמונה, והעולם שותק? עד מתי חינוך ילדינו יישאר צר-מבט, מתגונן? שואה זה לא רק משרפות וגטאות ופרטיזנים, ואני לא ממעיטה בחשיבותם של אלו כחלק מלימוד ההיסטוריה, אבל לכל אלו חייב להיות הקשר, חייבים להעשיר את התכנים, וללמד עובדות כחלק מקונטקסט רחב ומסועף. שואה זה לא רק אפר ואבק, זה גם חשבון נפש ותקווה, לעתיד טוב יותר.

בתיכון למדתי במגמת היסטוריה, היינו תלמידים בודדים שם, לימודי היסטוריה נחשבים "נחותים" משום מה, הם לא סקסיים כמו לימודי תיאטרון או ביולוגיה. אני יכולה להעיד שעד היום, לימודי ההיסטוריה שלמזלי למדתי עם המורים הנכונים (יותר נכון עם המורה תמר קטקו הנפלאה) משפיעים על חיי, הם הפכו אותי למודעת יותר, לביקורתית יותר ומשם זה רק התפתח, אבל היינו בודדים שם, רוב חבריי לא למדו מה שאני למדתי. וכמאמר הקלישאה, מי שלא מכיר את העבר, גם אין לו עתיד. אם אנחנו רוצים חברה טובה יותר, שלום, ביטחון, חברה הומאנית מתוקנת וערכית, מערכת החינוך חייבת להשתנות, להתעדכן, ולהוביל את ילדינו לאופקים חדשים באמת. חינוך, העתיד שלנו נמצא רק שם, שלא יספרו לכם שום דבר אחר.

לחנך לעתיד טוב יותר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה