יום חמישי, 31 במאי 2012

ומי ידע אם אברהם לא היה שחור?



בורות, נבערות, שנאה ודעה קדומה


"בנטון", רשת אופנת בגדי בייסיק איטלקית שכולנו מכירים, הקונספט שלה הוא פשוט- צבעים. ספק רב אם ללא הקמפיינים הפרובוקטיביים שייצרה בשנות ה- 90 ועד ימינו והאג'נדה החברתית שאימצה לעצמה הרשת, מישהו מכם באמת היה זוכר מיהי, ספק גדול אם בכלל היתה לה זכות קיום בלעדיהם, אבל בנטון עשתה מה שרבים אחרים וטובים ממנה, לא השכילו לעשות. ה"טריק" של ליצור פרובוקציה כדי לזכות בבאז תקשורתי הוא תרגיל כיתה ג', אבל עם ביצוע מרשים וצילומים אומנותיים מרהיבים של הצלם האיטלקי אוליביירו טוסקני הפכה הרשת את המושג "צבעים" להרבה מעבר למשמעותו המקורית. הרבה פעמים יוצא לי לומר ללקוחות בסטודיו, שיותר משהם מוכרים מוצר, הם מוכרים סיפור, הסיפורים האלו הם חורצי גורלות לעיתים, מסתבר. אמנם משיקולים מסחריים גרידא, הצליחה בנטון לשים לנו מראה מול הפנים, לעורר את השדים, את הפחדים הכי כמוסים, את הדעות הקדומות, ובכך ללמד אותנו שיעור, מדובר רק בצבעים, אבל כמה משמעויות אסוציאציות וקונוטציות טמונות במונח הבסיסי הזה- צבע. איך קרה שדווקא האדם הלבן, התרבותי, המערבי, הנאור, ישפוט אדם לפי צבע עור בלבד? לא לפי נפשו של אדם , לא מוחו, ליבו, רק לפי צבע עורו. תסתכלו בתמונות הללו, תסתכלו בהן היטב, הן מעוררות אי נוחות, במכוון, תסתכלו עכשיו עמוק בתוככם פנימה, ותשאלו- למה?
אוריינטליזם. כשיוצאי עדות המזרח עלו בשנות ה- 50 לישראל, הם היו "מזרחיים", הם היו סלאח שבתי כזה, מיקס של פיג'מה עיראקית, כובע תימני, מבטא מרוקאי, ערבובייה של כל הסטריאוטיפים המזרחיים האפשריים הרי כזה הוא מזרחי, עילג, עצל, שיודע רק להביא לעולם ילדים, וזו היתה התפיסה הרווחת, תפיסת האוריינטל, השחור, הפראי, זה שצריך לחנך, ולתרבת, תפיסה מתנשאת, פטרונית, גזענית ושטחית. אבל זה היה פעם, אז, מאז עברו 60 שנה, ותראו אותנו היום...
על האחים כהי העור שר אהוד בנאי בשירו "עבודה שחורה" השיר שראה אור באלבום המופת "אהוד בנאי והפליטים", ב-1987 (קישור למילות השיר). השיר מדבר על עולי אתיופיה, הוא מתאר את הקושי, תחושות הקיפוח והעלבון, המצוקה, יחסי הכוחות והאפלייה, עפ"י השיר כל מה שנשאר להעניק להם פה, בארץ, זו עבודה שחורה.


ישראל, מרכז הארץ, גוש דן, תל אביב, דרום תל אביב, מאי 2012, בתוכנו חיים אלו שאפילו עבודה שחורה לא נותרה עבורם, וגם לא נותר עבורם בית, לרובם לא משפחה, לא עתיד ובטח לא עבר, אפילו לא חמלה.

"ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור"

(אהוד בנאי)








לאלף נמר (ולעלף את כל מי שבסביבה)

נמרים, לאופרדס, החברבורות האופנתיות ממשיכות להיות הדבר הנכון בכל קולקציה ולפנינו ההוכחה. טרנד הנמר על שלל גילגוליו והדפסיו פשוט עושה את העבודה, והופך כל חתולת רחוב לנמרה אמיתית. זה הזמן לשלוף טפרים ולטרוף את הרחובות, זה ג'ונגל שם בחוץ.











יום רביעי, 30 במאי 2012

רואים לך הכול !

שקוף שזה היסטרי

במסגרת המגמה הכללית של אופנת הפלסטיקים הקיץ, ישנה מגמה שאני אישית מאוד אוהבת- הפלסטיק השקוף. את נפלאות הפלסטיק השקוף גיליתי לפני שנים רבות כשאחותי הורישה לי קבקבי פלסטיק שקופים בעלי עקב עץ, לא הורדתי אותן במשך 3 קייצים אולי, עד שהם שבקו חיים ואיבדו יכולת לשאת את משקל גופי... הן פשוט התאימו לי להכול, לכל צבע לכל טקסטורה ולכל לוק, מסתבר ששקוף זה כמו ניוד רק יותר מגניב. זה עובד גם כתכשיט- יש לי עד היום שרשרת היסטורית והיסטרית (אגב גם אותה אחותי המוכשרת העניקה לי) מ- H&M הונגריה נקנתה לפני מספר שנים, עוד לפני שהיה H&M בארץ(!) פשוט שרשרת פלסטיק שקוף עליו משובצות כמה אבנים צבעוניות (תמונה אחרונה בפוסט), ואין מקום שאני הולכת אליו איתה ולא שואלים מאיפה היא, השקוף עושה אותה כ"כ עשירה, מבריקה וזוהרת כך שהיא בהחלט משדרגת כל הופעה. אז זה באמת עובד טוב כאקססורייז, והטרנד הנוכחי מבתטא בעיקר בתיקים, מעצבי העל הבחינו בסטייל הרב שנוסך המראה הפלסטיקי  על כל הופעה, שכמו זיקית משתנה ממראה למראה, ומייד אימצו את הטרנד. TAKE A LOOK:



הרמס





תיק הג'ל המפורסם של סטיבן קן

גרסת השקוף של לואי ויטון

המושלם של שאנל


בגרסת הנעליים- לבוטין


פראדה


מקומי- ליטל קלמנסון

השקופה הצמודה שלי

יום שלישי, 29 במאי 2012

PATCH+PATCH+PATCH: DENIM

ג'ינס על ג'ינס על ג'ינס
מה לא נכתב ומה לא נאמר על שגעון ה-Denim בקיץ הזה?
רואים את זה בכל מקום, בכל צורה ובכל דרך. כי מה לעשות ג'ינס תמיד תמיד עובד, קלאסיקה טובה ונכונה בכל מצב. טרנד הג'ינס עם ג'ינס מקבל טוויסט נוסף לא שגרתי ומביא איתו את ג'ינס טלאים- טלאי ג'ינס בצבעים שיוצרים קולאז' ג'ינסי מרהיב. במקרה הזה חוק המינון הנכון יכול להישבר בהחלט, כמה שיותר גזרות, כמה שיותר טקסטורות וכמה שיותר צבעים, העיקר שזה ג'ינס.















body chain trend












יום שני, 28 במאי 2012

A Real Man

כבר תקופה ארוכה שיש לי חזון לצלם הפקת אופנה שהנושא שלה הוא גבר אמיתי. מה זה גבר אמיתי? מנקודת המבט שלי, גבר אמיתי זה גבר של פעם, מאצ'ו רגיש, מחוספס עד כאב, כמו ג'יימס דין ומרלון ברנדו בזמנו, עם הדיבור המאונפף, הלקוני, שאומר כל כך הרבה בכל כך מעט, שמביע במילה מה שלעיתים נדמה שנאום שלם לא יוכל להביע. גבר עם סיגרייה בזווית הפה, עם ג'ינס וטי שירט לבנה, כזה שלא מורט שיערות בחזה (בטח ובטח לא גבות...), שזוף מקרני השמש, עם מבט קצת עצוב בעיניים. קרה שאתמול נברתי בצילומים ישנים אצל הוריי, ומצאתי אוצר. הצילומים שחזיתי פשוט ניגלו לנגד עיניי... תמונות בשחור לבן, על רקע נתניה של שנות ה- 60', בזמנים בהם לא היה פייסבוק, והחברים היו פיזיים ואמיתיים כאלו שהסתובבת איתם בשכונה ובילית איתם בים, וחווית איתם רגעים קסומים. מהתמונות ניבט אליי גבר אמיתי, בדיוק כפי שחלמתי, והוא מי אם לא אבא שלי, בצעירותו, בערך בשנות ה- 20 לחייו, כוכב! עכשיו אני חולמת לשחזר את התמונות הללו בהפקה בת ימינו, ריטייק, הומאז', בהשראתן, מה שתירצו, צילומים פשוטים אך נורא נורא יפים ונוגעים, תמימים אפילו, נוסטלגיים ומרגשים...

(מוקדש ב 3> לאבא שלי, חיים טהר לב)