יום שני, 23 ביולי 2012

אני, איימי

את הפוסט הזה אני מתכננת כבר די הרבה זמן, את  הפוסט שאכתוב ביום בו כולם מציינים שנה למותה של איימי. מה לא נכתב על איימי? איזו קלישאה נותרה מחוץ לדפי העיתון? "הכתובת היתה על הקיר" "מתה מאה פעמים"... כתבו בערך הכול, אבל בעצם לא כתבו כלום. מבחינתי לפני שנה נמצאה גופתה של איימי, אבל בשבילי איימי לא מתה.
איימי היתה ילדה אבודה, כמו רבות וטובות אחרות, היא נכנסה לפנתאון הפרטי שלי, לא, לא של האגדות שמתות בגיל 27, לפנתאון של נשים החיות ברומו של עולם לכאורה, אבל מתות מבפנים, ואז גם מתות בטרם עת. הן כוכבות, הן פופולאריות, דמותן מתנוססת על שערי כל הצהובונים והמגאזינים, אבל עמוק בפנים הן בודדות, כולם חושבים שהם מכירים אותן, אבל אף אחד לא מכיר באמת. כזו הייתה הנסיכה דיאנה, כזאת היתה מרילין, כזאת היתה נטלי ווד וכזאת היתה איימי. היא סיפקה שערוריות שיכלו לכלכל עשרות ורבבות צהובונים בייחוד בארץ מולדתה. והם, גמעו מהשערוריות ולא נרגעו לרגע, היא קראה לעזרה ואף אחד לא שמע. בטוחה אני שביום מותה, על זה הצטערו, על הפרידה מהשערוריות אולי הכי בשרניות של המאה הזו, ולא על שום דבר אחר, לא על צילומי גופה השברירי ברגעי השפל, לא על הנקרופילה המתמשכת, צילומיה החושפניים ברגעיה הקשים. כולם טמנו את ידם בצלחת, אפילו אביה שלכאורה שמע את זעקתה, ובא להצילה, רק חבל שהוא, אביה,לא שונה מאותם צלמי פפארצי, שמא גרוע הוא מהם, כי הוא אבא שלה, ואיך הוא בחר להציל אותה? לקחת אותה לכאורה להיגמל מסמים ואלכוהול בחווה בברזיל ועל הדרך להזמין את כל צלמי בריטניה לתעד אותה חצי עירומה על החוף?!?!
איימי לא היתה בעייתית, היא לא היתה ילדה רעה ומרדנית, פשוט היה לה קשה, היא היתה הרי גאון משוגע שאף אחד לא ממש הצליח להבין, היא דיברה בשפה אחרת, וחוסר השייכות גרם לה לרצות לברוח... לפעמים אני חושבת שלא לסם היא התמכרה, וגם לא ממנו מתה, היא היתה מכורה לאהבה, וממנה, גם לצערי, מתה. נשמה גדולה שקשה היה לה להשלים עם העולם הציני והאכזרי שם בחוץ.
ומאיפה אני יודעת אתם שואלים? תאזינו גם אתם לשיריה ותבינו, מי עוד יכולה לכתוב ולשיר בקול כ"כ גדול וחם וכואב שהיא בוכה לאהובה על רצפת המטבח? או שדמעותיה מתייבשות לבד? שהיא קמה לבד? שאהבה היא משחק בו רק מפסידים...?
הרבה לבד, הרבה לכאורה, הרבה אהבה, ואיימי אחת, איימי הכנה, האמיתית, שכדי לצאת אל העולם הבוגדני וחסר הכנות נהגה לעטות על עצמה תחפושת, עד שהיא פרשה מהעולם הזה, לנצח.
אז החלטתי לצלם מחווה לאישה, לאייקון, לזמרת שאני מעריצה, חשבתי את מי לצלם, אני הרי לא מצטלמת, אבל הפעם משהו בתוכי אמר לי שזו חייבת להיות אני, להוציא את האיימי שבי החוצה, איך אני אתן הוראות לדוגמנית לעשות איימי? ומי כמוני מכירה אותה? האם יש בינינו דימיון? אני חושבת שכן, לא פיזי אמנם, אבל משהו בחוסר היכולת להיטמע, ללכת עם הזרם, ובעיקר, ההתמכרות, ההתמכרות לאהבה, אני כמוה, חיה לשם ולמען האהבה, בכל דרך ובכל צורה, תנו לי, כמו איימי רק לצרוך אהבה,  סם החיים של אנשים מהזן שלנו. אז זאת אני בתמונות. אני, איימי.











איימי שלי, הפוסט הזה מוקדש לך, בליבי תמיד תישארי אותה איימי יפה וטובה, מיוסרת, רגישה ואוהבת, אהבה גדולה.
מתגעגעת.


איפור, שיער, סטיילינג- אני.
צילום- מישהו שאוהב אותי.
לא רוטש או עובד בפוטושופ.

2 comments: