יום שישי, 31 באוגוסט 2012

אננדה. יומן מסע

         זיכרונותיי מאינדיה. עכשיו כבר שבוע מאז חזרתי מהודו, קשה היה לנחות, לא בטוחה שבכלל נחתתי. הראש עובד שעות נוספות, והלב, מתמלא געגועים וזיכרונות. הטיול הזה לא דמה לשום טיול אחר. אני מודה, לא ממש ידעתי למה לצפות, לא קראתי יותר מידי,  לא התעמקתי, פשוט נשאבתי, "הקוסמוס זרק אותי לשם" אם לצטט את דנה מודן ב"אננדה". ואכן הודו שונה מכל מקום אחר, להודו יש את הזמן שלה, את הקצב שלה, את התרבות המיוחדת שלה, את הפרצופים והצבעים שלה, וגם את הריחות, את כל אלו, אני בטוחה, לא תמצאו בשום מקום אחר. וזה מהפנט. כמו להיכנס להזיה אחת גדולה, ולא להבחין האם זו המציאות או אולי פרק ביצירת המופת של רודיארד קיפלינג "ספר הג'ונגל", שהיא אולי הדבר הכי קרוב לתיאור נופיה והווייתה של הארץ הזו. לא סתם התקשו הבריטים לצאת מכאן, זה מקום של שפע- שפע של עוני וסבל מחד אבל גם שפע של עושר ואושר מאידך, הכל כאן בגדול, הכל מכל וכול, והרבה, מלא, עד שנדמה כי אתה הולך לאיבוד- אבני חן, תכשיטים, תבלינים, מאכלים, קישוטים, שפע של כתות ואמונות ודתות, המון ילדים, צבעים, טקסטיל, פירות, רוכלים, ריקשות וטוקטוקים וסנאים, ופרות, הכל סואן ורועש וגועש, כאוס, אבל כאוס מאורגן, כמו שניסים קורא לזה.
        לנגד עיניים מערביות. פעם שמעתי שכיעור זה היופי הגדול ביותר, ושהעוני מצטלם הכי יפה, ותתפלאו, זה נכון. אחרי עשרות הפקות אופנה וצילומים בסטודיואים מצוחצחים למשעי בהם השתתפתי, ואחרי התחככות באינספור דוגמניות בריח "ללין", דווקא פה קלטתי, שנכונה האמרה שהיופי הוא אך ורק בעיני המתבונן, שהאמת, בשיא עליבותה, בשיא כיעורה, האמת היא היפה מכולן. פתאום כל ה"איפור שיער" מרגיש כמו צביעות אחת גדולה, ומי בעצם מחליט מה יפה ומה לא, כאן יותר מתמיד אני מבינה שאין יופי מוחלט, היופי כמו שאני הכרתי אותו, הוא עניין של נורמות של סטריאוטיפים, שמרנות, ודעות קדומות, וכאן כך נדמה, זה שונה לגמרי. וכן, היו לי הרבה מחשבות על העולם המערבי בו אני חיה, העולם הנוח הזה, במיוחד בכל פעם שקפץ על האוטו בצומת איזה ילד בן 3 שמסמן על הבטן שהוא רעב ורוצה כסף, זה גורם לך לתחושת אי נוחות ולעתים אף גורם לך להתבייש... אז נכון שהוא אח"כ נותן את הכסף להורים שלו ושזו סוג של עבודה, שהם נולדים לתוך זה, חיים בתוך זה ומתים עם זה, אבל אולי התאוריה הזו היא לא אלא סיפור כיסוי שאנו, המערביים, נוהגים לספר לעצמנו, כי כך אנחנו רגילים, לברוח, לא להתמודד, לסדר את המציאות כך שיהיה לנו נוח לחיות אתה... אבל לא משנה מה נספר לעצמנו, ואיך נייפה את הסיטואציה, זה צובט עמוק עמוק בלב, צובט ולא מניח.
       לנגד עיניים מזרחיות. בהודו אנחנו סוג של חייזר, הם מסתכלים עלינו במבוכה, מגחכים, מה הבגדים המוזרים האלו? ומאיזה כוכב לעזאזל הגיעה זו עם השיער המשונה על הראש? וזה בסה"כ תלתלים... והם מרימים את הניידים (שאגב כמעט לכל קבצן יש) ומצלמים את הפלא, במקרים מסוימים הם נוגעים, אבל הכל בטוב, לברכה, כאות חיבה.
        אננדה. הודו היא ארצם של האנשים השמחים בחלקם, של האנשים המאושרים. עם כל העוני, עם כל הצרות, עם עוד מיליארד וארבע מאות מיליון תושבים, הם יכולים ללמד אותנו דבר או שניים על שמחה, על הנאה מהחיים ומהדברים הכי קטנים, מלישון בשיא החום על מקרר הגלידה שלמחרת תמכור את תכולתו לפרנסתך, מלצאת לבלות בסוף של יום בלונה פארק המקומי, כשכל חיבורי החשמל של גלגל הענק שם גלויים והעלייה עליו בטוחה בערך כמו לעלות על גשר המכביה, גם באתר הכי נידח, בעיר הנטושה באגרה, שם בין כל הסוחרים והרוכלים והקבצנים, גם שם, כמו באמצע שומקום פתאום מסתובב גלגל ענק שנראה שמישהו פשוט מצא והביא לילדים שייהנו קצת, כי שם אין בית ספר, ואין בגרויות, ואין הייטק, ואין סופר מרקטים, אין HOT או YES, ואין דודות שיעירו לכל רווקה בת 25 על גיל הרווקות המאוחר שלה, כי שם, שם גם זה, כמו כל דבר, זה פשוט קארמה.
      אז אני מעלה עוד קצת רגעים בלתי נשכחים וזיכרונות של "זמן אינדיה", וגם סרטון שהכנתי, שימחיש ולו במעט, את החוויה העצומה שחוויתי.


























הסרטון מלא:



תגובה 1:

  1. פוסט מרגש ומקסים, איזה מתוקים אתם! מרגש לראות את הסרטון... מתגעגעים המון לירדני, לחברי ואליך!
    נשיקות מותק!

    השבמחק