יום ראשון, 23 בדצמבר 2012

UNDER MY UMBRELLA

מ"שנינו יחד", ועד "אנדר מיי אמברלה". הרהורים במטרייה. 

דקה אחרי שנגמר שבוע האופנה, שנייה אחרי ששככה בחוץ הסערה, החלטתי לערוך סוג של חשבון נפש, ולהרהר ביחס האמביוולנטי שלי לאורך השנים כלפי האביזר הזה- מטרייה.
לעולם לא אשכח את המטרייה הראשונה עימה יצאתי לגשם, זה היה בגיל הגן, גיל ארבע או חמש, מטרייה שקופה קעורה, (ממש לא כעורה), שקופה עם דוב פנדה חביב וחייכן שמצוייר עליה, הייתי אז נסיכה. אימא תמיד נהגה להלביש ולאבזר אותי ואת חגית כמו נסיכות, הכל מתוקתק ומדויק, עד אחרון הפריטים בהופעה. בחורף כלל הלוק סוודר שסרגה, מגפיים אדומים, הכי פאשניסטים שתוכלו לתאר, ואותה מטריית דב פנדה, כזו שלאף אחד לא היה. כמה חיכינו לימי הגשם הספורים רק כדי להשתמש באקססורי הנחשק, כה אהבנו אותה, כשכבר ירדו כמה טיפות, אוחזות בה, צוהלות וטובות לב צעדנו שתינו לגן בגאווה מזמזמות את ההמנון "שנינו יחד תחת...".
אחרי כמעט עשור, בימי התיכון, הכל השתנה, זנחתי את גרדרובת "הנסיכה" שאמא כה טיפחה, ועברתי לגרדרובת ההאווי-מטאל/רוק גלאם/גראנז', הכולל בעיקר חולצות שחורות גזורות, ג'ינסים קרועים, לק שחור, ונעלי צבא או ד"ר מרטינז מהוהות, במקרה הטוב, התהדרתי בחולצת גראנז' (סיאטל סטייל) משובצת. בימים הקרים, החליפו את המעילים הורדרדים מהילדות, מעיל דובון צבאי חאקי של אבא, מותן או איזשהו רמז להיותי אישה בהתהוות, רחמנא לצלן, לא זוהה ברדיוס של מטר ממני לפחות. לגבי מטרייה, מי שהחזיק מעצמו COOL אז, לעולם לא ישתמש במטרייה, פאדיחה, ראיתם פעם כוכב רוק עם מטרייה?! זה היה הפריט השנוא עליי מכל, אך לצערי, כיוון שנהגתי לצעוד מביתי לתיכון בכל בוקר, היו ימי גשם (פעם באמת היו...) שלא היתה לי ברירה אלא להצטייד בה. כמה מביך, אני, שטיפחתי כל כך את תדמית הקולית של הכיתה, עם מטריה?!?! היתי מחביאה אותה ברגע שהיתי מתקרבת לבית הספר, פן יראו אותי עם האביזר החנוני הזה. מאז ועד היום אני לא שומרת לה חסד, זה אביזר כה בעייתי, כה מסורבל. שנים שמיאנתי לסלוח לה, כאילו לא די בזה שנאלצתי להיסחב עם המפגע האופנתי, היא אף השיבה מלחמה, ונהגה לעוף ברוח ולהפוך לסוג של קערת מים ענקית, אני זוכרת כאילו היה זה אתמול, את עצמי, הולכת ברחובות אוחזת במטרייה החבולה ומתגלגלת מצחוק, המחשבה על הסיטואציה הסוריאליסטית בה אני באמצע הסערה, עם מטרייה כושלת, שלא מגנה ולו על קצה תלתל שלי, הולכת עם קערת מים מעל הראש, עד היום זה מעורר בי גיחוך.
אני מתגעגעת לימים ההם, גם לימי הנסיכה עם מטריית דב הפנדה, ובמיוחד לימים בהם מרדתי בכול, אפילו במטרייה, ימי התבגרותי, עת חשבתי שאני יודעת הכול, שאני המצאתי את נירוונה, ואת רדיוהאד, את הרד הוט, ואת בליינד מלון, כי היום לעומת זאת, אני בעיקר יודעת עד כמה אני לא יודעת. ולכן גם פיתחתי יחס סלחני כלפי כל מה שרחוק ממני, שונה, אחר, ואפילו כלפי האובייקט, דהיינו, המטרייה, אולי העובדה שהיא שותפה להולדתה של אייקון אופנה שאני אישית מאוד אוהבת יש חלק בזה (ריהאנה כמובן שפרצה לתודעה עם השיר הנושא את שם הפוסט). ואולי זה הסטייל שהיא, המטרייה, משדרת בהפקות אופנה ובאאוטפיטים שמגיעים אלינו בעיקר מעבר לים, ממקומות בהם מטרייה זה פריט שהיחס כלפיו זהה ליחס למכנסיים.
יש הרבה השראה ואופנה מתחת למטרייה מסתבר, ויש גם מוסיקה, אז הרי התמונות, ולקינוח, שיר המטרייה הכי אופנתי שיש. אז אתם קוראים וקוראות יקרים שלי, מוזמנים להיכנס תחת המטרייה, של עולם האופנה, ושל הריהאנה.













אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה