יום שישי, 11 בינואר 2013

רגישה, לא בנויה למלחמות


הפוסט הזה הוא אישי.
השבוע לא כתבתי, לא היתה השראה, היא לא באה, הייתי טעונה ברגשות, בסערות, תרתי משמע, והן ממש ממש הטרידו אותי. נתחיל מזה שחורף מעולם לא דיבר אלי, אני לא שונאת, פשוט קר לי, בנוסף, אני ילדה של ים, גדלתי בנתניה, על שפת הים ממש, מרחק הליכה, בים ביליתי עוד מינקות, בים ביליתי בכל שבת מצאת החמה ועד רדת החשיכה, בים התבגרתי. הים והקיץ, כך נדמה לי, טבועים בי לעד, חלק מהאישיות שלי. ביום שלישי הגיעה הסופה הנדירה הזו אל שיאה, ויצא שבדיוק ביום הזה, יום מטורף של פעם בעשרים שנה, התחייבתי להגיע לתל אביב, לקחת חלק בפרויקט עם עוד מספר משתתפים, התנדבתי לעשות זאת, וכשהבנתי את גודל הבעיה שכרוכה בנסיעה במזג אוויר שכזה לתל אביב, החלטתי להודיע שלא אגיע. כולנו בני אדם, חשבתי, ולמרות שציפיתי חודשים להשתתף בפרויקט, ויתרתי, יש לי שני ילדים בבית, ואני לא רוצה להסתכן בנסיעה כזו. בלית ברירה ויתרתי, לא היה לי ספק שזה מובן. אז טעיתי. זו לא הפעם הראשונה בחיי שכוונותיי הטובות מביאות עימן צונאמי של בעיות וטענות קשות, כלפיי... וכך יצא שננזפתי קשות ע"י יוזם הפרויקט על כך שביום הכי מטורף שיש, לא הואלתי להגיע. והנה, מיד הלב מתכווץ, העיניים מתלחלחות, טעם מר של אכזבה צרוב בגרון, לא מספיק שהתאכזבתי שנבצר ממני להשתתף, אני גם "חוטפת"??? כולי כוונות טובות, אפילו נסיעות לא ביקשתי שישלמו ובסוף אני לא בסדר??? כל כך התאכזבתי, כל כך נעלבתי, ושוב הדמעות מאיימות להתפרץ. אז אומרים לי כולם "תפתחי עור של פיל", "תלמדי להילחם"... להילחם? אני ומלחמות זה כמו שמן ומים, אני מהשותקות, אני מהצופות מהצד, מאלו שמאמינות שדברים יסתדרו כמו שנקבע, ב DNA שלי כנראה אין את המרכיב הזה של "מלחמות" זו גם לא הדרך שלי. אז אני מקנאה לעתים באלו שיש להם את המרכיב הזה, אבל בשלב מסוים בחיים התחלתי להשלים עם זה, כמו להשלים עם זה שלעולם לא אלבש מידה 36, כך אני משלימה עם זה שאני לא בנויה למלחמות, שאגיע לטוב גם בלי זה. האמת היא שעד כה זה עבד לא רע בכלל. והנה, גם הפעם, עם כל הסערה ולמרות האכזבה, השמש הפציעה, וקרה דבר טוב אחד, מיוחד, התחלה חדשה, מתוקה ובלתי צפויה, עליה אוכל לספר בעוד שבועות ספורים. אז הנה, למה צריך מלחמות? צריך פשוט להיות אנחנו, והדברים מסתדרים מאליהם. 
כשהייתי ילדה תמיד חלמתי שברגעים כאלו של חוסר ביטחון, של רגישות יתר, אתעטף בגלימה שתחצוץ ביני לבין הסערה, ולבין אלו שמלבים אותה, שלא אשמע ושלא אראה, לעתים אף דמיינתי שאניף את הגלימה, ממש כמו סופרמן ואגן על כל הרגישים, כמוני. אולי אין לי גלימה שכזו, ואולי אני היום כבר לא צריכה אותה ממש, אבל בעולם שלי, בעולם של מגזינים ואופנה, יש הרבה גלימות אחרות, שימושיות לא פחות, והן יכולת לשפר כל מצב רוח. אז אם גם אתם כמוני, רגישים, לא בנויים למלחמות, אבל ממש בנויים לאופנה, תרגישו טוב עם זה ותראו, זה אפילו מאוד מאוד יפה.
שלכם,
הגר












אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה