יום שלישי, 4 ביוני 2013

אושר אקספרס


שלמה, דוד, אברהם, אסתר, כולם היו שם. לא, אין המדובר בספר הספרים, אלא בפרויקט מצדה, שלושה ימים של קונצרטים של מיטב האמנים, שלום חנוך, מיומנה, ושלמה ארצי הגדול מארח אומנים אחד אחד: דודו טסה, אברהם טל ואסתר רדא היפה. אז למה ששני אנשים שפויים, שעובדים קשה וזקוקים לכל שנייה של שבת ומנוחה יניעו את הרכב, ייסעו שעתיים לדרום, לנגב, לים המוות, עד עין בוקק, ולמצדה רק כדי לראות הופעה? אני אסביר לכם למה...
שבת בבוקר מניעים את האוטו. נוסעים על כביש 6, חוצים את ירושלים, הנוף הציורי שבצידי הדרך מתחיל להשתנות, מירוק של פרדסים המאפיין את מקום מגורינו אזור השרון, עבור באבנים ירושלמיות כבדות ומלאות היסטוריה, ועד לסלעים הבתוליים של הנגב, לחול הצהוב, ההררי, המכשף. ואח"כ נראה את הכחול של ים המוות, שיש בו גם קצת לבן, מה שנשאר מאותו מלח לבן, ושם מימין נבחין בהר הקטום, אותו הר שדורות שלמים גדלים על המיתוס והסיפור ההיסטורי שהתרחש על ראשו, גבורה? ייאוש? לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל האבנים האלה מדברות. תמיד נמשכתי למדבר, יש בו קסם שקשה לי להסביר, אולי זו הזיקה שלי ותחושת ההזדהות עם הדמות על שמה נקראתי, אותה הגר מצרית שעזבה את ביתה ובידיה ילד, במדבר, על סף מוות נגלה אליה מלאך האל והצילה, האישה היחידה בתנ"כ שהאל נגלה אליה. תמיד חשבתי שאולי בגלגול הקודם חייתי במדבר, או במקום אוריינטלי כלשהו...
קצת בטן גב וספא מפנק עד ההופעה (כולל פדיקור דגים, החוויה הכי הזויה ומצחיקה שיש, מומלץ!), ואז נוסעים בהסעה באוטובוס עם עוד עשרות אנשים ששהו בבתי המלון באזור, עד לאתר בו מתקיימת ההופעה, מרגיש כמו טיול שנתי עם אנשים קצת מבוגרים, לפעמים אני שוכחת שבעצם גם אני כבר לא ילדה. מגיעים, ארגון למופת, וההתרגשות מתחילה. המקום ממותג להפליא ובנוי לתלפיות, דוכני מזון ובארים פזורים בשטח הכניסה הענק, ועשרות שולחנות וכיסאות לרווחת הבאים. הלב שלי פועם בחוזקה והריח מזכיר נשכחות, געגועים לימים של התבגרות, ימים של פסטיבל. לא ארה"ב, לא אירופה, אלא פסטיבלים, פה, בארץ, בצפון בצמח, בדרום בערד או אילת, ים של חבר'ה, מכל הארץ, עם שקי שינה מהוהים שפשוט נזרקים ברחבה, ונהנים מהחיים. הכל היה תמים, הרבה הורמונים וקצת סיגריות בהחלט הספיקו לנו, לא היו אייפונים, ולא דיברנו כל חמש דקות עם ההורים, פשוט נזרקנו. כל מה שעניין אותנו הבנות זה בנים, וכל מה שעניין את הבנים זה הבנות, הכי טבעי, הכי תמים והכי כיף, הרגשנו מינימום וודסטוק, בנים עם שיער ארוך וקוקו, בנות עם ג'ינס קצר ונעליים צבאיות, אה, והיו גם הופעות, אבל זה ממש אבל ממש לא היה מרכז העניין.  
היום כבר אין פסטיבלים כאלו, פסטיבל ערד סיים מסורת של שנים בטעם מר, באקורדים צורמים ובדמעות, פסטיבל "רוק בים האדום" לא התקיים יותר, וכך גם "צמח" התמסחר, איבד מקסמו ונעלם. היום אירועים דומים הם הרבה יותר "נקיים", סטריליים, נוסעים ברכבים של ההורים ולא באוטובוסים, היום אי אפשר דקה בלי שקע חשמלי כדי להטעין את הטאבלטים ואת הפייסבוק, את הפרופיל הוירטואלי, את החיים הוירטואלים. היום, 20 שנים אחרי, אני כאן בדרום, נושמת את רוח הקדים, החולות בעיניי, מהרהרת בכך שעברו כל כך הרבה שנים מימי ערד ורוק בים האדום, שבני הבכור קרוב יותר לגיל הפסטיבלים ממני. מצדה שנת 2013, הרבה אנשים בכל מיני גילאים, מכל מיני סוגים כולם לבושים, מסודרים, באים לקונצרט רוק. פעם בתקופה זה קורה במקום המיוחד הזה, ולמרות שבקושי רואים את ההר, האווירה מחשמלת, הנגנים של שלמה, מוכשרים כמו שדים עולים לבמה, אחריהם נכנס שלמה, כוכב, ההוכחה החיה לכך שגיל לא מכתיב לנו איך לחיות, והוא מפזר קסם, וסקס אפיל בכמויות, מפלרטט עם הקהל, מלהטט עם השירים, וכולם משתפים פעולה, פשוט נהנים. ואז מגיע דודו, דוד המלך, אותו הקהל מכיר פחות, אני ועוד כמה צעירים מצטרפים  ושרים איתו "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" ואני גם מאמינה במשפט הזה בכל ליבי ובנפשי, וכן, מאמינה גם ש"בסוף מתרגלים להכול"... ואז "לתת ולקחת", קול אמיתי לתפילה זה בהחלט דודו, והחיבור הזה בין דודו לשלמה הוא חיבור קסום וגאוני. אסתר רדא, אהבה חדשה מבחינתי, יפה כמו מלכת שבא, התמזגה באווירה המדברית בכזו טבעיות, מוכשרת, קלה כאיילה, עם חיוך כובש "מי זאת? אה, זו ההיא מכוכב נולד" אומרת מישהי בשורה לידי, ואני בלבי "איזה כוכב נולד בראש שלכם?" הם לא יודעים שאסתר שחררה בימים אלו סינגל פגז בו היא שרה באנגלית מלוטשת בסגנון ג'אזי כהלכתו LIFE HAPPENS. אברהם טל, או כפי שכינה אותו שלמה "אברהם אבינו", ישיר עם שלמה על אלוהיו, ועל הזמן שעושה את שלו, כמה יפה, כמה נכון, הזמן עושה את שלו, ולטובה. היה נפלא, חוויה בלתי נשכחת שתיחרט על ציר הזמן של חיי לעד.
אושר אקספרס, מצדה, יוני 2013.

הגר













אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה