יום שני, 2 בספטמבר 2013

עשרת ימי תשובה

עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, בין כסה לעשור, נקראים עשרת ימי תשובה. לפי המסורת אלו הם ימים של קבלת תשובות אולי גם קבלת החלטות ושל בקשת סליחה. אני מוצאת את המסורת הזו נכונה, לפחות לגבי, אני חייבת תקופה גם לתשובות כי בשבילי האמת, כל יום בשנה הוא יום של שאלות אני תמיד שואלת הכל, על כל דבר, מתוסכלת לא לדעת, בכל תחום ובכל עניין. מורתי האהובה בתיכון, לימדה אותי שמי שלא שואל, לעולם גם לא יודע. וזה נכון, הבעיה היא שהמטבע השני של המשפט הוא שככל שאתה יודע יותר אתה מבין כמה בעצם אתה לא יודע. אז בתור בן אדם ששואל באופן תמידי, אני מוצאת היגיון במסורת הזו, ובימים האלו אני מנסה לקבל תשובות לשאלות.

שאלה: למה בעצם לא התחלתי לעסוק באופנה ובכתיבה לפני עשר שנים או אפילו קודם? למה עברתי דרך תלאות כדי להגיע למצב כה פשוט של לשבת ולכתוב בנושאים האהובים עלי?
מדהים כמה החברה, הסביבה, דוחפת אותנו ומשפיעה עלינו להיות משהו שלאו דווקא אנחנו רוצים להיות. מעולם לא העזתי לעסוק באופנה או אפילו לחשוב לעסוק בתחום, למרות שאני באה מבית יצירתי וקסום, בית של סבתא מוכשרת, תופרת בגדים מופלאה, ואימא לא פחות. סבתא תפרה לי שמלות שעד היום אני רואה עיצובים דומים אצל מעצבי-על לא פחות ולא יותר, אימא תפרה גם היא, וסרגה, ורקמה, ואבא בעל חוש סטייל מפותח, ששואב השראה מאלילי נעוריו מרלון ברנדו, ג'יימס דין, ופול ניומן. גם אני כילדה, התחלתי ברקמה, רקמתי איקסים (למי שמכיר) עוד בימי הגן, סרגתי (שיפרה את לא לבד), ובבגרותי עיצבתי לעצמי בגדים בעיקר ע"י גזירתם, אם זה חולצות או ג'ינסים, וקלעתי צמידים ושרשראות חרוזים סטייל ג'ים מוריסון. הזינגר, מכונת התפירה הישנה של סבתא, ואחר כך הזינגר הטיפה יותר משוכללת של אימא היו חלק מנוף ילדותי. לצד זה פיתחתי יכולות כתיבה בדומה לאימא, שכותבת, מציירת וחובבת שירה וספרות עברית, מתרגשת עד אין קץ משירי רחל ואלתרמן, ואני אחריה, באש ובמים, תראו לי עוד ילדה שבכיתה ג' הולכת לישון בקריאה מספר שירי רחל. בכיתה א' כבר כתבתי מחברת שירים שלמה אותם הקראתי בטקסים וב"שעת חברה" בבית הספר, בכיתה ג' פורסם חיבור שלי בעיתון הילדים "פשוש", שזה היה שיא עבורי, את אותה התרגשות אשחזר כמעט 30 שנים לאחר מכן עת יתפרסמו אייטמים שכתבתי במגזין האופנה GOstyle. עם כל זה, רק השבוע, כשחברה שאלה אותי מאיפה אני מכירה גזרות ויודעת על בגדים, זה הכה בי, נזכרתי בילדותי בצל אייקוני האופנה האלו, הלא מוכרים, והלא מפורסמים, ופתאום הבנתי שכנראה אנשים רגילים, שלא למדו את המקצוע, לא אמורים להבדיל הרי בין חצאית קלוש לחצאית עיפרון, ולדעת מהו צווארון סירה או מהי חצאית פליסה, אז מאיפה אני יודעת? כנראה שכשבורדה היא החוברת הכי מבוקשת בבית, כשאני ואימא וסיס רק מחכות לבורדה החדשה שיוצאת, אותה אימא קונה במעט השקלים שיש לה גם כך, כנראה שזה משהו שנטמע בך שצרוב בלבך ובנשמתך לנצח. אני זוכרת אותי ואת חגית מוציאות את קופסאות התפירה של אימא ומתמוגגות למראה גירי הסימון, הסרגל הענק, הסיכות הכפתורים, היום ילדים מתלהבים בצורה דומה כנראה מאפליקציות בסמארטפון, אבל זה מה שלנו היה. אבל אותי ייעדו להיות מורה, אח"כ להיות פקידה, או מזכירה, ואח"כ פשוט להיות אימא, מעולם לא כיוונו אותי לעסוק באהבה הגדולה שלי שעם השנים הפכה חבויה, להפך, מקצועות מסוימים וביניהם אופנה, כך למדתי, שמורים רק לצפונבוניות עשירות, הם לא נועדו למישהי כמוני. זה לא שלא גדלתי כמו נסיכה, תרבות ואסתטיקה היו והנם עד היום ערך נשגב בביתנו הקט, אבל כסף לא היה הרבה, הוריי בדומה ליתר בני מעמד הביניים, עבדו כל חייהם ועד היום עובדים קשה נורא כשכירים, זמן לחלומות ולתשוקה לא היה, את החלומות אימא תפרה  וקראה בלילה, כשבארבע בבוקר כבר קמה לעבודה. חיינו טוב וחווינו ילדות קסומה, אבל לי לפחות היה ברור שבבגרותי עליי למצוא עבודה טובה וקבועה, ולהקים משפחה, להמשיך את מסורת הביניים הזו, כי זה מה שהכי חשוב בחיים. היום מאוד פופולארי לעסוק באותו מעמד ביניים, מעמד שכשמו כן הוא בינוני, הוא לא לכאן ולא לשם, הוא לא עני ולא עשיר, הוא לא שמח מידי ולא עצוב מידי הוא באמצע, מקום שלכאורה הוא הבטוח ביותר, אבל רק לכאורה כי אותו מעמד ביניים הוא סוג של כלא, שקשה מאוד לברוח ממנו, והוא בעיקר, מדכא, מדכא כל תשוקה, מדכא כל כאב, כי כשאתה חלק ממנו, העבודה והשגרה, והפחד המתמיד מיום בלי עבודה מכלה את הכל, את השאיפות, ואיתם גם את הכישרונות הגדולים ביותר, ואת החלומות. ואכן המשכתי במסלול הזה, יותר נכון ניסיתי, אבל הלב כל הזמן הפריע והחלומות איימו לחרב את השקט המדומה שהשגתי. זה התחיל בפרישה מלימודי הוראה שהתחלתי, אחר כך החלטתי שאעבוד כשכירה מזכירה ואלמד במקביל, אה וגם אנשא ואביא שני ילדים על הדרך, כי צריך. הקושי לעמוד בציפיות הסביבה סגר עליי. בת עשרים וארבע, עם שני ילדים, לימודים, בית, ועבודה קבועה, ועם ריקנות עצומה. למרות שכביכול השגתי את מה שצריך, הריקנות כילתה אותי. הרגשתי מרוקנת ועצובה, עצובה וכבויה, כי לא עשיתי מה שאני אוהבת, וגרוע מכך, לא ידעתי מה אני אוהבת ומה אני רוצה, ויותר מזה, לא ידעתי מי אני בכלל. כל שני וחמישי החלטתי שאני רוצה להיות משהו אחר, למדתי עיצוב חלונות ראווה, קורס קריינות, חשבתי על קורס עיצוב אירועים, סטיילינג, כתיבה, מה לא... נדמה שכל הזמן הלכתי סחור סחור ופחדתי לנגוע בדבר האמתי, שרק היום אני מבינה שהוא למעשה אהבתי הראשונה, הכתיבה והאופנה. עם סימני השאלה האלו התהלכתי כמעט עשר שנים תמימות. ואז, החלטתי לעשות סדר בחיים שלי, למי שמתבונן מהצד, זה בוודאי נראה מהפך, טירוף. אולי זו ההתבגרות, אולי הניסיון, מה שבטוח שקונבנציונאלי זה לא. 
שאלה: למה הלכתי כל כך רחוק כדי למצוא משהו כל כך קרוב?
לפעמים הדברים פשוט מונחים שם, ואנחנו רק צריכים להיזכר מי אנחנו ומאיפה אנחנו באים כדי למצוא תשובה לשאלות כל כך פשוטות, ואולי צריך ללכת רחוק כדי לעבור דרך, שרק בסופה ניתן לסגור מעגל. בדומה לסיפור בני ישראל שהלכו ארבעים שנה במדבר כדי להגיע למקום כה קרוב, כי גם הם, היו חייבים לעשות את הדרך, שהיא חשובה לא פחות (אומרת התלמידה המצטיינת של מגמת תנ"כ). 
תשובה: אני צריכה תמיד אבל תמיד להקשיב ללב שלי. זה חשוב לדעת עובדות, וידע זה כוח וזה נכון, ולמרות זאת, אני, ספציפית צריכה וחייבת תמיד להקשיב ללב.
מאז אותו מהפך החיים שלי כבר לא ייראו "כמו שכתוב בספר", רחוקים כביכול מלהיות "חיים מסודרים", הם לכאורה מבולגנים, אלטרנטיביים, אבל לי הם הכי מתאימים, לי טוב איתם, אז מה זה משנה? עם הכתיבה בבלוג וההתמסרות לעולם הכתיבה והאופנה, הבנתי שרק בזה אני צריכה לעסוק כי התשוקה הזו בוערת, ולנתב אותה אפשר רק בדרך הזו, כי בכל דרך אחרת היא פשוט הרסנית. אז הנה אני היום, דקה לפני ראש השנה תשע"ד, בין כסה לעשור, עשרת ימי תשובה, עם תשובה אחת יותר מבשנה שחלפה. אם מישהו לפני עשר שנים היה מתאר לי את עצמי היום, בוודאי היתי צוחקת, וזה עוד כלום, יש עוד הרבה לבוא. מה אעשה עם התשובה הלאה? כנראה שהיא תוליד עמה עוד הרבה שאלות נוספות...
אני מאחלת לכולכם שנה טובה, שנה של התפתחות, שנה של תשובות, שהשנה תעשו עוד דבר אחד לפחות שאומר לכם הלב לעשות, ולא אף אחד אחר סביבכם.

"מה יהיה מחר איש לא קובע
לפעמים נדמה שהעולם משתגע
בואי נספיק לפני שעוד יום גווע
להגיד את מה שהלב יודע..."


 מינקות כבר ידעתי, שלא משנה מה את לובשת, הכי חשוב זה נעלים שוות

 
מדוגמת תמיד בזכות אימא

להשגת הלוק:
גופית סבא (פריט חובה בארון), מכנסים משוחררים בגזרה גבוהה, טרנד כלשהו (במקרה הזה חותלות), אחות הורסת, ושמחת חיים ללא גבול


בגלגול הנוכחי, בלוגרית אופנה עסוקה



 
סוגרת מעגל, מחיבור בעיתון הילדים "פשוש" ועד GOstyle




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה