יום רביעי, 27 בנובמבר 2013

אריק


אריק של כולנו.
אני קמה הבוקר בתחושה קשה, מועקה ממש, כובד לב... אריק איינשטיין נפטר, זה לא מתעכל, לא נתפס. כל הקלישאות כבר נכתבו ונאמרו, וכאילו אין לי מילים, כן גם אני לעיתים נותרת ללא מילים, לא יודעת מה לכתוב...
אז אני אכתוב על אריק של כולם אבל גם על אריק הפרטי שלי, לכל אחד נדמה לי, יש אריק פרטי משלו. אריק הוא קודם כל של אבא ואמא שהעריצו כל כך, העריצו את צניעותו, את כישרונו, את ההומור הפשוט, את הקול העבה, את ענוותו, יופיו וגובהו, הסמל של תל אביב הישנה והטובה. שיריו הם פסקול ילדותי ובגרותי ואפילו של ילדיי. לא בכדי נבחר לגלם את דמותו של זיגי בסרט סאלח שבתי, הוא גילם עבורנו את הישראליות החדשה והיפה, את מיזוג הגלויות כשברקע "לי ולך" הרומנטי. כל כך הרבה צחוק זה אריק, צחוק אינטלגנטי, מתוחכם, עדין, רחוק שנות אור מוולגריות המאפיינת את ההומור הישראלי בן ימינו, "רססייה מניאק" ו"אבראבו על הלנצ'יה" צעקנו בבית בהשפעת הסרט "כבלים", ואבא זורק קללה מידי פעם "נען דין באבור אל ג'אבקם" בהשראת המערכון הכה מזוהה של לול על העולים החדשים המגיעים ארצה, ואז אבא צוחק באהבה, בהזדהות עמוקה. במונדיאל 1990 כולנו מנסים לזכור את כל שמות הכדורגלנים כמו ששר אריק ב"אלה שמות" הגאוני, ומידי פעם כשאין מה לראות בטלוויזיה אבא צוחק ואומר "לה מרמור"! למי אין חשק לפעמים פשוט לשבור את מסך הטלוויזיה? תנו לראות כדורגל בשקט עזבו אותנו מתרבות גבוהה, כל כך עממי, פשוט, כל כך רלוונטי, התשובה לכל מי ששואל למה דווקא הוא מסמל את הארץ היפה. אני בספק אם הבינו את המחאה שלו הקטנה והאישית אל נוכח התרבות המתדרדרת, השחיתות וההתבהמות, כמו גנדי ישראלי, בדרכו שלו מחה, הוא הסתגר בביתו, ובשואו הזה החדש והמהונדס הוא מאן לקחת חלק, בין הבודדים שזעקו "המלך הוא עירום" בשירו עיתונאי קטן שלי. אמנם מעולם לא הטיף, חי בגדר "חיה ותן לחיות" אבל למרות זאת ומשום כך היווה דוגמה ומופת, התגלמות הערכים עליהם בנויה מדינתנו הקטנה, כך הינו רוצים לראות אותה, רק שלצערנו, כמו אריק יש בודדים.

אריק שלי.
אריק הוא הרבה של ההורים שלי, אבל הוא גם שלי. היתי ילדה שחורה ומתולתלת, שקוראים לה הגר. כשלכל הבנות בכיתה היה שיער חלק וארוך, עם צמה משתלשלת, כשלכולן קראו מיכל ונועה ושירלי, לי קראו הגר, והיו לי תלתלים שחורים ופוחזים... קינאתי נורא, הרגשתי שונה, אחרת, רציתי להיראות כמותן, רציתי שם כמו של כולן. אני זוכרת את אימא משמיעה לי את "קומי קומי הגר הגר, ולכי לך אל המדבר", ואז לרגע אחד קטן לנוכח מילות השיר וקולו המלטף של אריק, הרגשתי מעט מיוחדת ושמי המוזר פתאום קיבל הכרה, אישור, ועוד מאריק! דמיינתי את עצמי הגר המקראית, צועדת יחפה במדבר עד שנגלה אליי מלאך האל (אז עוד לא ידעתי שהחזון הזה סופו שיתגשם), עד היום אני אוהבת את המדבר יותר מכל מקום אחר, את החול הצורב, את השמש בעיניים, ואת רוח הקדים. בבגרותי עת אני וחבריי החלטנו להיות נערי פרחים, התוודענו למיטב שירי העבר, לביטלס לדורס, ובאותה נשימה גם לאריק, שירי איכות. ואז שמעתי את השיר "עטור מצחך" הדימוי של "זהב שחור" המעטר מצחה של נערה בקולו של אריק נשמע פתאום טוב, ולעתים דימיתי את שיערי שלי הסורר לזהב שחור, וחלמתי שיום אחד חייו של זה שאהיה איתו יהיו מלאי שיר... זה לא מה שגרם לי לקבל את עצמי, עדין הרגשתי פחות טובה, פחות יפה, זה לקח זמן, אבל היתה נחמה, היה מקום מפלט ולו לכמה רגעים, אני חושבת שרק היום אני מתחילה לקבל, להבין שליופי יש הרבה פנים. אבל לאריק, לשיריו, שהשפיעו על הוריי כמו גם עליי ועל בני דורי, יש בהחלט חלק, אמנם קטן, אך מבורך בתהליך הקבלה שלי את עצמי.

קשה לי לכתוב, יש לי גוש בגרון שמכאיב, והדמעות מאיימות בכל רגע לפרוץ, זה מדהים, שאדם שלא הכרתי גורם לי להרגיש שאיבדתי מישהו קרוב, וזה מה שקורה לכולנו כנראה, כולנו הכרנו את אריק, דרך השירים, והצחוק, פסקול חיים, פסקול של מדינה, סמל, כאן כל הקלישאות נכונות. מבט קצר בפייסבוק מגלה, שגם במותו, אריק איחד מדינה שלמה. גם את סבתא שלי לאה איבדתי בחנוכה, גם סבתא אהבה את השיר "הגר", אני אפילו זוכרת איך רצתה שיזכה במצעד שירי אריק שצוין לפני שנים רבות בגלגל"צ. חנוכה זה זמן מיוחד כנראה, זמן של אור, זמן לזכור, זמן של גדלות נפש, של התגברות הטוב על הרע, ואריק תמיד יזכיר לנו מהו טוב אמתי, מהי צניעות ופשטות, ואהבה טהורה. אריק, סבתא, דור הולך ונעלם, זו זכות עבורי לדעת שלקחתי חלק ולו במעט ונמניתי עם הדור הזה. כה כואב הוא הגעגוע, שורף, ומטריד יותר מכל כאב, לעולם נתגעגע לימים אחרים, לימי התום, ואולי עוד ניפגש...

הגר









" עטור מצחך זהב שחור

(אינני זוכר אם כתבו כך בשיר)

מצחך מתחרז עם עיניים ואור

(אינני זוכר אם חרזו כך בשיר)

אך למי שתהיי, חייו מלאי שיר "


א. חלפי



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה