יום ראשון, 27 באפריל 2014

שבה אליכם


אחרי שבועיים וקצת של טיול בארץ הכי מרתקת על פני הגלובוס, אני שבה אליכם.
קשה עליי הפרידה, וקשה עליי עוד יותר השיבה. מעולם שכולו חופש, שלווה, ובעיקר המון רוח, אני חוזרת למקום בו אני פוגשת בעיקר חומר חומר ועוד חומר. עם כל האהבה שלי לעיסוק שלי, קשה לי, אני מרגישה חוסר איזון עצום בין מה שחוויתי לבין מה שמחכה לי כאן.
זה היה הטיול הכי לא מתוכנן, מטיול שנועד להיות טיול אתרים ובילויים, זה הפך למסע, מסע של שלוש נשים, שלוש נשים שמסטטוס מכרות, הפכו למעין אחיות. כל אחת והשריטה שלה, כל האחת והקושי שלה, "חפירות" אינסופיות לאמצע הלילה. שונות שלושתנו, שונות כמו הירח, השמש, וכדור הארץ, לכל אחת שאיפות אחרות, תפיסת עולם אחרת, ועם זאת, הקבלה, ההבנה וההכלה, הפכו אותנו למקשה אחת. תכננו... אז תכננו! להודו היו תכניות אחרות לגמרי עבורנו, ודווקא השחרור, וחוסר השליטה, גרמו למסע הזה להיות מיוחד במינו.
והנה אני כאן, ואני מרגישה קצת שהלב שלי נשבר, אני כל כך אוהבת את מה שיש לי כאן, ועם זאת, חשתי חיבור כל כך עמוק עם כל המתרחש שם, בקצה השני של העולם. אולי זו הפרידה שמכאיבה לי, אולי ההבדלים העצומים בין המדינה הזו שנכנסה לתוך תוכי ועמוק עמוק לליבי, עם כל הסירחון שלה, עם כל ההיגיון חסר ההיגיון שלה, הפרימיטיביות, התמימות, והבתוליות הזו, משהו שכבר לא קיים כאן, במקום בו אני חיה, או אולי זה פשוט הגעגוע, יש כאב גדול יותר מגעגוע? התחושה שמשהו תם, ולא יחזור שוב...
אני מקווה שמשהו מהרוח ההודית שמצד אחד נורא מקומם אותנו, המערביים, ומצד שני ראוי להערצה דבק בי וחזר עמי, ואני מקווה שהחוויה הזו כולה תהפוך אותי לאדם טוב יותר ולו במעט.
כשהמראתי חזרה ארצה אמרתי לעצמי שזה הטיול האחרון שלי בהודו, אפסו כוחותיי... אבל עכשיו במבט לאחור אני אומרת לעצמי שעם הודו כמו בהודו, לעולם אין לדעת, וכמו שכתבתי לכם כאן לפני למעלה משנה כששבתי מביקורי הראשון בארץ המופלאה הזו, אנחנו לא בוחרים להגיע להודו, הודו היא זו שבוחרת שנגיע אליה.

המון געגוע,

הגר