יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

האמת מאחורי השמלה של נינט

נינט טייב

אז נינה התחתנה אמש, וכדרכה בקודש, הותירה שובל של ביקורות / הערות על ההופעה שלה, על השמלה, על התסרוקת, על הבעל. נינה תמיד מושכת אש, בין אם זה על השיער שלה, על המשקל, על החינה, על השמלה שלה בחינה, על ההריון, על יודה, ולמה לא יודה ולמה כן יודה ואפשר להמשיך כך יובלות... והשאלה המתבקשת כאן היא למה? למה אנחנו חושבים שהשמלה של נינט צריכה למצוא חן בעינינו? ואם היא לא מוצאת חן בעינינו? למה אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לצעוק את זה קבל עם ועדה? מי שמנו?
תמיד האמנתי שיופי הוא עניין של אמות מידה, שיופי הוא אך ורק בעיני המתבונן, הוא סובייקטיבי, הוא עניין של גבולות, הגדרות, נורמות, חינוך ותרבות. גם את תשומת ליבי ואת מחשבותיי לכדה השמלה של נינט, ואין ספק שזוהי לא הופעה צפויה, ואין ספק שלקח לי זמן לעכל, אבל בסוף הבנתי שזו בדיוק היתה הכוונה. ולכן, אני כן. כן, אהבתי את השמלה של נינט.
זה מתחיל עוד קודם, מתחיל ביום שבו התאהבתי בה, בנינט, וכמו בכל סיפור אהבה טוב, זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, היתה התאהבות בימי כוכב נולד, שנגמרה ממש שם, עם הפיכתה למאמי הלאומית (התואר השנוא עליי מכל), והפכה לאהבה אמיתית ביום שבו נינט החליטה לפשוט את מדי המאמי הלאומית, ולהיות אמיתית. הצביעות והשלמות הסלבריטאית שנדרשה נינה להפגין לא הלמו אותה בכלל, וכשהיא התבגרה והתחברה לעצמה היא התחילה לפרוח, היופי שלה יצא אל האור, זה לא קשור לשיער שלה וזה לא קשור למשקל, זה לא קשור למיהו החבר שלה או מאיזה עיר היא באה, היופי שלה קשור להתחברות שלה עם עצמה, לאמת שלה, לתהליך הנהדר שהיא עברה תחת עינינו הבוחנות והביקורתיות. אז היא זנחה זוגיות פוטוגנית, היא זנחה את "חלומה של כל אישה" לבעל כוכבן תכול עיניים, בית, גינה ושני ילדים, וכל זה קרה כי היא החליטה ללכת עם ליבה, וזנחה את הרעיון של לרצות אתכם, לרצות אותנו! המאמי הלאומית שניסינו להכניס לתבנית בעטה לנו בכל התכניות והחליטה שהיא זו שתחליט והיא זו שתקבע לטוב ולרע, היא נטשה את השלמות המתקתקה לטובת חספוס, מקוריות, ואני אפילו היתי קוראת לזה אנושיות, כי נינט, בין אם אתם אוהבים את מה שהיא משדרת, ובין אם לא, תסכימו איתי שהיא לא עוד סלב-שיבוט.
בשבילי נינט היא מורדת, וכיאה לכזו, גם ביומה הגדול היא הופיעה בשמלה שהולמת מורדת, היא ממשיכה ובועטת בכל פעם מחדש בצפוי ובמתבקש, ועל זה אני כל כך אוהבת אותה, נשארת נאמנה לה, ולכן גם אוהבת את השמלה. וכשאני אומרת אוהבת את השמלה, אני לא מדברת על הגיזרה או על הבד, אני מדברת על התמונה הרחבה, אהבתי את האושר שקרן מנינט בשמלה הזו ואהבתי את זה שהיא לא באמת עושה חשבון לאף-לא-אחד, אהבתי שזו היא, ושזה היום שלה, וזה הגבר שלה ושטוב לה.
ומעבר לכל, השמלה של נינט היא סמל בעיניי, היא כמו הילד הקטן בסיפור בגדי המלך החדשים, אותו ילד שמצביע וצועק "המלך הוא עירום", שהרי כל כך קל לנו להטיף לסובלנות ולקבלת האחר, ובאותה נשימה לכתוב תגובות גועליות, לשפוט ולבקר, לא את השלטון אנו מבקרים, ולא במי שרודה בנו על בסיס יום-יומי אנו משתלחים, אלא בשמלה של נינט... וכך פרצופם האמיתי של המתחסדים והמתחסדות, השמרניים והשמרניות שעסוקים בלשחק אותה מביני עניין ויודעי דבר, מתגלה במלוא עליבותו מלווה בחוסר הפרגון, חוסר הסובלנות, והיעדר היכולת לקבל את מי ששונה ממני, או נוהג אחרת ממה שאני היתי נוהג.
בשמלה של נינט בעיניי יש אמירה, בדיוק כמו שבלקיים טקס חינה מסורתי יש אמירה, כי במקום שבו כל ה"רוצים להיות" נאורים מחליטים שחינה זה לא מספיק נאור, היא עושה חינה, ובמקום שבו כלות "רוצות להיות בר רפאלי" לרגע, מתחרות ביניהן מי שילמה יותר כסף על הכי פחות בד בשמלה, ומי תשאיר הכי פחות מקום לדימיון, נינט תלבש שמלה חסודה. הרי לא באמת דמיינתם אותה בשמלת קצפת או בשמלה פשוטה מינימליסטית אורבאנית. נינט היא אדג' אמיתי, מותחת את הקצה. אדג'יות, או תעוזה אם נרצה, היא לאו דווקא ללבוש מחוכים ומיני (כמעשה מיילי סיירוס), או שמלת בשר (כמעשה ליידי גאגא) אדג'יות בעיניי היא לצאת מהעדר, וללכת נגד הזרם, להיות אדם חושב, להישאר אינדיבידואל, נאמן לעצמך, לשאול שאלות, אם כולן לובשות שמלת מלמלה האם זה אומר שגם עליי חלה החובה הזו? אולי זה מתאים לי, אבל אולי כמו נינט, זה לא.
מזל טוב לנינה, ומי שמסכים איתי שלא משנה מה היא תלבש או תחבוש או תענוד היא תמיד תהיה הכי יפה, ודאי יסכים איתי, שיופי, כמו גם אופנה, סטייל או אומנות, הם עניין של חיבור פנימי, של כנות, של אמת, ואני האמנתי לנינה, והיתה גם היתה אמת מאחורי השמלה של נינט.

אמת, אושר, נשיקות,

הגר

נינט טייב








(התמונות מחיפוש גוגל בכל שאלת זכויות יוצרים או פגיעה בהן, אנא צרו קשר והתמונה תוסר לאלתר)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה