יום שני, 29 בספטמבר 2014

ראש בעננים

tulle

אתמול ביוגה התפרקתי.
התחלתי להשתתף בקורס להעמקת התרגול, אני נהנית מכל רגע, ובעיקר נדהמת בכל פעם מחדש עד כמה היוגה, התרגול, והגוף שלנו מלמדים אותנו על עצמנו, עד כמה הגוף שלנו מושפע מכל מה שמתחולל לנו בפנים, עד כמה בלתי אפשרי לנתק בין גוף ונפש.
ג'יוואן, המורה שלי, לא מכירה אותי מלפני כן, דיברנו בטלפון, הגעתי לשיעור ניסיון, התאהבתי, ומאז אני נוסעת מרחק 40 דקות מהבית שלי לשלוש שעות של לימוד בכל יום ראשון. כבר מהשיעור השני, ג'יוואן הסבה את תשומת ליבי לכך שאני לא נושמת ואני לא משתרשת (השתרשות זה בעצם המגע של הגוף עם האדמה, זה בסיס, שככל שהוא יותר עוצמתי הוא מאפשר לנו לצמוח ולהתחזק), הגוף שלי גמיש, בריא, תקין, אבל אני לא נושמת ולא משתרשת. התעצבתי לשמוע את זה, עוד אז איימו הדמעות לפרוץ, לא בגלל שנעלבתי, לא בגלל שזה אומר משהו לא טוב עלי או על יכולת התרגול שלי, זה פשוט פתח את הפצע, וכמו ניצבה מולי מראה, מראה פנימה, עמוק אל תוך הנפש, ואחורה אל העבר.
כל כך הרבה מסגרות עברתי בחיים, ומעולם לא התחברתי, למעשה, מעטות המסגרות בהן אני מרגישה חלק, בכל פעם שקשה אני קמה והולכת, לא מתמודדת, לא מתמידה, חוץ מהבית שלי והמשפחה הקרובה, אני לא נטועה, אין לי קשרים, ואני לא מתכוונת לשורשים פיזיים כמו זמן או מקום, אני מתכוונת לעבר שלי שמחקתי, לאנשים בדרך שהזנחתי את הקשר שלי איתם, כל האנשים שפגעו בי ולא התעמתי אתם, מחקתי הכל, מחקתי את השורשים שלי, ואם אין לי שורשים, מי אני?
השנה תובל בני בכורי בכיתה ז' צריך להכין עבודת שורשים, כדרכי בקודש, היתי חייבת לנתח, לפתח ולהעצים את המשמעות של זה, בשביל כל ההורים זו עוד עבודה כמו במתמטיקה או אנגלית, אבל אני, אני כבר הפלגתי במחשבות, עבודת שורשים גרמה לי להרהר במהות האדם, זו אני. אז חשבתי לי שלא בכדי מבקשים מהם לעשות זאת, לחקור את שורשיהם, אדם צריך להכיר בשורשיו ולא משנה מה הם, אם הוא גאה בהם, רוצה אותם, או לא. אנחנו לא בוחרים שורשים, בדיוק כמו שלא בוחרים משפחה, אבל בלי שורשים אדם הוא חלש, עלה נידף ברוח. ואולי, זו בדיוק אני, עלה נידף ברוח, חלשה, חסרת עמוד שידרה, לא יציבה, בלי רגליים על הקרקע, רק ראש בעננים.
ובשיעור אתמול התפרקתי, כי כל השיעור הרגשתי שוב שונה, שוב לא שייכת, כבר חזיתי וצפיתי את העתיד, את מה שיבוא, את הכישלון... מצאתי את עצמי חושבת וחושבת, יותר מידי חושבת, בדיוק הפוך ממה שאני אמורה לעשות והוא להשקיט את התודעה, לא לתת לה לשלוט בי, וזה כל כך קשה לי...והנה שוב המחשבות על לוותר, לפרוש, לעזוב באות, הן רודפות אותי לכל מקום, גם לכאן, ומציקות "האם זו המהות שלך?" "האם זה בטבע שלך בכלל?" "מה לך וליוגה בעצם?" "את לעולם לא תצליחי כמו יתר המתרגלות", והן לא מניחות המחשבות הרעות, והראש לא שקט, והתרגול לא מתקדם, ואני מתחילה לאבד את זה, לאבד את עצמי, וטעמו של הכישלון שוב ממלא את חלל הפה. לקראת סוף התרגול ג'יוואן ניגשת אליי, כמו ספר פתוח היא קראה אותי, והיא אומרת לי לשחרר, להפסיק לחשוב, לבטוח בעצמי, להפסיק לבקר את עצמי, להטריד את עצמי, היא מבקשת ממני לנשום עמוק, והיא נוגעת לי בחזה, קרוב ללב ואני מתפרקת, ולא מצליחה לשלוט בדמעות, "זה הכל בראש שלך" היא אומרת, ואני יודעת שהיא צודקת, הכל בראש, תמיד בראש, מאז ומעולם זה הראש. למה בתיאוריה אני יודעת הכל, מבינה הכל, ובפועל... זה לא קורה? זה לא בא לידי ביטוי? למה אני מרגישה אילמת?
היוגה מדברת על איזון אבל אצלי אין כל איזון בין רוח, לחומר. אצלי הכל רוח, עננים. לפעמים כשבן זוגי יקירי מתפעל מידיעותיי, ומיכולות הניתוח שלי, אני מתעצבת, אין מה להתפעל אני אומרת, זו קללה, הקללה שלי, כל כך הרבה לדעת, כל כך הרבה לצפות, להרגיש, כל כך הרבה מידע יש בראש הזה, זה כבד מנשוא, וזה לא תורם לי כלום ושום דבר, זה רק מעכב אותי, זה גורם לאנשים להתרחק ממני, כי זה מעצבן שאני יודעת הכל, זו קללה. הלוואי ולא ידעתי הכל, הלוואי ולא הרגשתי כל דבר בכאלו עוצמות, הלוואי והיתי פשוטה... ברכה של אחד היא הקללה של האחר, קו דק בלבד מבדיל בין קללה וברכה. האם אוכל להשתנות? האם יוקל לי מתישהו? ואולי אני צריכה פשוט להכיל את זה שלעולם לא אהיה פשוטה, שלנצח אשאר כזו, מורכבת? תמיד אהיה הילדה שלא הסכימה ללמוד מתמטיקה, פיסיקה, כל מה שקשור לחומר כביכול, וברחה ללימודי ספרות, היסטוריה ומקרא, הילדה שחלמה להיות סינדרלה, שכל חייה הם פנטזיה אחת גדולה שזורת חלומות ושברים, חלומות שכמו גלים, בשנייה שהם נוגעים בקרקע הם מתנפצים לרסיסים.
עם כל מה שעשיתי ואני עדין עושה, עם כל מה שחוויתי, ועדיין חווה, איך זה שאני עדין מרגישה ילדה, חסרת ניסיון חסרת ביטחון? מתי גם אני אתבטא? אגשים? האם לעולם אשאר עם ראש בעננים?

עננים, שורשים, נשיקות,

הגר

.

Boho Spanish Dress

20 unique dresses for the bride who dares to be different

Boho / praia

Boy oh this is just what I needed this morning wanted a cigarette very bad. 24 days without one and going strong..hopefully I will never smoke again 1/30/2014


Candice Swanepoel street style, NYFW - Photo by Diego Zuko

Dior.

Sofiaz Choice: Feminine Street Style


Kuka

Emilio Pucci

White//Nike//Sport

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה