יום שני, 12 באוקטובר 2015

על בלוגרים ויח"צנים, ועל זכרונות משבועות אופנה קודמים

נובמבר 2012 אני לפני שלוש וחצי שנים בשבוע האופנה בתחנה
את TWO SISTERS התחלתי לכתוב לפני כמעט ארבע שנים, במרץ 2012.
כמו כל דבר שאני עושה, התמסרתי טוטאלית, כתבתי בתשוקה ובהתלהבות כאילו חיי תלויים בכל מילה או משפט שהודפס בו. קראתי מגזינים ובלוגים בשקיקה, נהניתי מכל רגע, נהניתי מהיצירה שלי, וזה אכן נראה טוב, והתחיל טוב.
ואז אחרי חצי שנה שאני כותבת התקיים שבוע האופנה, זה היה עוד לפני שהוא הפך לגינדי תל אביב, ההוא בתחנה, ואני זוכרת שלא הוזמנתי לאירוע הפתיחה ונורא נעלבתי, כי אצלי כל דבר אישי וכל דבר ישר ללב, וחוץ מזה הבלוג שלי מקורי ואיכותי, ואני ממש יודעת להתבטא, אבל אותי לא הזמינו, במקום זה, הזמינו אותי לאירוע צדדי של השקת משקפי שמש שלא קשור לכלום, ואיך לומר בעדינות... די השפילו אותי שם, ואז כתבתי את אחד הפוסטים הכי נצפים שעלו אי פעם בבלוג, ונכנסתי בדרכי שלי במארגנים. לשבוע האופנה הנוסף (כן, באותה שנה נערכו שניים, לכו תבינו) לעומת זאת, הוזמנתי, הגעתי, נהניתי, ואף זכיתי ללבוש את מיטב מחלצותיי (עדין מאוהבת באותה שמלת פאייטים ותסרוקת א-לה אלישיה קיז).
היום, אחרי שלוש שנים וחצי אני מסתכלת אחורה בחיוך ואפילו בגאווה, אני עומדת מאחורי כל מילה שכתבתי אז, אפילו שהיתי צריכה להבין, שבלוגרית צעירה, מוכשרת ככל שתהיה ובטח לא-מקושרת כמוני, לא יכולה לצפות שכולם יכירו אותה, ושבתוך חצי שנה גם יזמינו אותה לגאלה או אירוע הפתיחה של שבוע האופנה. לקח זמן עד שהגעתי למצב ש"סופרים אותי" וב"סופרים" אין הכוונה להזמנות לאירועים, הכוונה שמתייחסים ברצינות לכל בקשה שלי לשת"פ, ופונים אליי ליזום שת"פים איכותיים, הכוונה היא שבניתי לעצמי תדמית מבוססת אבל זה לקח כמה שנים טובות, תקופה, זה דרש תהליך ממני, כמו גם מעולם התקשורת שלא הכיר או שמע עליי קודם. 
אני מאוד מעריכה את הפושרים, אלו שלוחצים, מבקשים, עם זאת שמעתי שמועות רחוקות וסיפורי זוועות לא פעם על התככים בין בלוגרים, שמאוד שעשעו אותי יש לומר, ואני שמחה שמעולם לא היה לי חלק בכך. מעולם לא התדפקתי על דלתו של אף יחצ"ן, עבדתי, ועדיין עובדת קשה, מתוסכלת הרבה פעמים, מחוסר ההכרה וחוסר ההערכה המתלווים לכל עיסוק שבו אנו משקיעים את הנשמה, אבל יחד עם זאת משלימה עם זה ומבינה שאני כותבת מתוך תשוקה, מתוך אמת, וללא פשרות. כמו בכל דבר בחיים, גם בעיסוק שלנו, מעטים הם רגעי חסד, אותם רגעים של נחת ושל אושר צרוף, בין אם זו תגובה נעימה של קוראת או פנייה שאת מקבלת מעורכת מגזין גו סטייל שהתרשמה מהבלוג שלך ורוצה שתכתבי למגזין, וכן, גם כשמזמינים אותך לאירוע כזה או אחר, כשעובדים קשה יש תמורה, ואותם רגעים מעטים הם לפחות מאוד מאוד מתוקים.
עכשיו כששבוע האופנה גינדי תל אביב 2015 בפתח, ואחרי שהוזמנתי לשלל האירועים והתצוגות, וכשיש לי את הפריבילגיה להתלבט לאיזה תצוגה אלך ולאיזה לא, נזכרתי פתאום בשבוע האופנה ההוא, ואיך הרגשתי אז, וממש התחשק לי לשלוח לכל בלוגר או בלוגרית צעירה שמנסים להשיג כניסה לאירועים את הפוסט ההוא מלפני שלוש וחצי שנים.
אז לסיום, המסר הוא תהיו טובים, באמת טובים, זה הכי חשוב, כל השאר זה בונוס, והוא כבר יגיע.
שבועות אופנה, זכרונות, נשיקות,

הגר
אני בשבוע האופנה גינדי תל אביב דצמבר 2012